<h1>סמ"ג לאוין סימן קל"ו</h1>
<h2>דף לג.</h2>
תניא הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית השחיטה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וממתין לה עד שתצא נפשה ואחד גוי ואחד ישראל מותרין בו.
<h2>דף סח:</h2>
בפרק בהמה המקשה מסקינן הלכה כרב ושמואל דאמרי, שהעובר שהוציא את ידו [או] (ו)את רגלו נאסר אותו אבר לעולם. בין שנשחט[ה] אמו קודם שחתכו בין שחתכו קודם שנשחטה אמו ואפילו החזיר אותו אבר למעי אמו ואחר כך נשחטה, ואף אם נולד הוולד אחר שחיטת האם וחיה כמה שנים הרי אותו האבר אסור משום טריפה שכל בשר שיצא חוץ למחיצתו נאסר כבשר שפירש מן החי שנאמר ובשר בשדה וגומר כיון שיצא למקום שהוא לו כשדה [נאסר משום] טרפה (ע"פ רמב"ם מאכ"א פ"ה הל' ט' ע"ש ובכס"מ) כמו שבארנו (בל"ת קל"ד), שדברי רבי יוחנן שמתיר האבר עלו בתיובתא, הוציא מקצת האבר ונשאר מקצתו בפנים אפילו לא נשאר אלא מיעוטו, היוצא אסור ושבפנים מותר (שם הל' י') כרבי יוחנן שמדבר זה לא עלו דבריו בתיובתא.
<h2>דף עד.</h2>
שנינו בפרק בהמה המקשה (ש)השוחט את הבהמה ומצא בה עובר חי אף על פי שהוא בן תשעה חדשים גמורים ואיפשר שיחיה, אמרו שם חכמים ששחיטת אמו מטהרתו ואם הפריס על גבי הקרקע צריך שחיטה (ע"פ רמב"ם מאכ"א פ"ה הל' י"ד) מפני מראית העין וכן פוסק שם רב אשי (ע"ה ב'), ואף על פי שר' שמעון (בן) שזורי חולק על זה מסיק שם שאין הלכה כמותו אלא במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי, הם שני דברים. ואף על פי שדרסו זאב לאחר שיצא קודם שנשחט התירו שם רב אשי מפני שמן התורה חשוב כשחוט מתחלתו.
<h2>דף עד:</h2>
תניא גיד הנשה נוהג בשליל, הוא העובר הנמצא בבהמה, וחלבו אסור דברי רבי מאיר ורבי יהודה אומר חלבו וגידו מותר, ומפרש שם רבי אושעיא מחלוקת בבן תשעה שרבי יהודה, הוא חכמים, שאומר שבן תשעה חי שחיטת אמו מטהרתו ולכך מתיר חלבו וגידו, אפס דמו אסור דאמר רבי יוחנן אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו.
<h2>דף עה.</h2>
קיימא לן כרבא שאומר בפרק בהמה המקשה שארבעה סימנין הכשירה תורה בעובר בן תשעה שנמצא בבהמה שאם נמצאת האם טריפה שעכשיו אין שחיטת סימני אמו מועילים לו יועילו לו סימני עצמו וישחטוהו ומותר, אבל בן שמונה הרי הוא כנפל ואין [מועיל לו] שחיטת עצמו כלום, לכך כשנמצאת האם טריפה טוב לאסור כל הוולדות הנמצאות בתוכה מספק שמא אינן בני תשעה חדשים.
<h2>דף קב:</h2>
לא תאכל הנפש עם הבשר (דברים י"ב כ"ג), מפרש בפרק גיד הנשה שזה המקרא בא (נאמר) לאסור אבר מן החי, דאבר קרוי נפש שאם יחתכנו לא ישוב עוד כנפש הנטולה שאינה חוזרת וכן משמעות המקרא לא תאכל הנפש בעודו עם הבשר כלומר בעוד החיות עם הבשר (ע"פ רש"י), ועל אבר מן החי הוא אומר לבני נח אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו (רמב"ם מאכ"א פ"ה הל' א'), ואמר בפרק גיד הנשה (ק"א ב'), שאיסור אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף הטהורים (בטהורים) אבל לא בטמאים (רמב"ם שם) כדברי חכמים, ומסיק שם (ק"ב א') שבן נח מוזהר על הטמאים כטהורים, אמר רב (שם) אבר מן החי צריך כזית, פירוש משהו בשר וגידים ועצמות משלימ[י]ם מאי טעמא אכילה כתיבה ביה וכל אכילה עד דאיכא כזית.
